רפואה סינית
הבסיס ההגותי של הרפואה הסינית מצוי בפילוסופיה הסינית. בבסיס הגות זו עומדת הדרישה להבין את טבע האדם בתוך ההקשר הרחב של קיומו – הטבע. העיקרון המנחה הוא זיהוי מערכת היחסים בין האדם – המיקרוקוסמוס – והיקום בו הוא מתקיים – המאקרוקוסמוס.
היקום, הבנוי כמערכת סגורה בה מתרחשים תהליכים שונים, נתונה להשפעות פנימיות וחיצוניות המאזנות אותה ומביאות את כל מרכיביה לפעול בהרמוניה. על פי תפיסת עולם זו, האדם הוא שיקוף של יקום ובדומה לו הוא מרחב בו מתרחשים תהליכי בנייה והרס, הזנה והפרשה, חימום וקירור, וכיוצא באלה. ועם זאת, האדם אינו נפרד מן היקום אלא מצוי בתוכו – משפיע עליו ומושפע ממנו. לפיכך, תנאי מרכזי לחיים הרמוניים הוא קשב להתנהלות הטבע ולהתנהלות שלנו בתוכו. המטרה היא שמירת האיזון בין האדם לטבע. כאשר מנהלים אורח חיים אשר אינו קשוב להתנהלות הטבע אנו מפרים את האיזון הבסיסי אשר קיים בינינו לבינו. ההשלכות נוגעות כמובן הן לנו והן לסביבתנו וגופנו מושפע ישירות ובאופן עמוק מהשלכות אלו. חיים בחוסר הרמוניה עם הטבע והיקום מובילים לחוסר איזון בגוף, כלומר להתפתחות של תהליכי מחלה. מטרת הטיפול ברפואה סינית הוא השבת האיזון הפנימי בגוף והשבת מצב הקשב שלנו אל גופנו ואל סביבתנו.
הטקסט העתיק ביותר העוסק ברפואה סינית מכונה: "Huang Di Nei Jing Su Wen". ובעברית: "ספר הרפואה הפנימית והשאלות הפשוטות של הקיסר הצהוב". הוא מתוארך לאמצע המאה השלישית לפני הספירה. טקסט זה מיוחס לקיסר הצהוב ולשישה מומחים ברפואה ובנוי בצורה של דיאלוג בין הקיסר הצהוב לבין צ'י בו המרפא החכם שלו. בין הנושאים שהטקסט עוסק בהם- מערכת היחסים בין האדם ליקום ולחוקי הטבע, אנטומיה ופיזיולוגיה סינית, גורמי מחלות חיצוניים ופנימיים והדרכים למניעתן . טקסט זה נכתב לפני אלפי שנים אך הטיפול הקליני ברפואה סינית מבוסס עליו ורלוונטי מאד לימינו.
מאת: מירב ישראלי, מטפלת ברפואה סינית
